<h1>קונטרס אחרון להר"ן</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ולענין הוצאת המת באי זו שעה מוציאין אותו מפורש הוא התם במס' ברכות [י"ט ע"א] וכן מפורש התם [י"ח ע"א] שמצוה ללוותו. וכן נמי במס' מגילה פרק בני העיר [כ"ט ע"א] מחלק אם מת ת"ח שקורא מקרא ומשנה כמה בני העיר חייבים ללוותו אבל בדלא קרי כלל לא איתמר בגמ' מידי. וכתב בה"ג ז"ל דאי איכא מאן דמתעסק ביה לא מבטלי' ת"ת ללוותו. וה"ה לאשה ותינוק. וא"ת כמה יהיו עסוקים בו כתב רב נטרונאי ז"ל עשרה בטלנין, וטעמא דמסתבר הוא דהא קדיש ושורה וברכת אבלים ומושב בעו עשרה. ותניא באבל [פי"א] עיר שמתו בה שני מתים כאחת מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני פירוש אותו שמת ראשון מוצ[י]אין ראשון, אם היו מלינין את הראשון (מלינין) [מוציאין] את השני, וכו' תלמיד וע"ה מוציאין את התלמיד, כלומר, בכל מקום החשוב קודם אע"פ שמת אחרון, איש ואשה מוציאין את (את) האשה מפני שהאשה קרובה לבית הנוול. ומהכא שמעינן שאם יש שני תינוקות או ג' בעיר למול ביום אחד שהנולד תחלה מלין תחלה משום דביאתו לעולם כיציאתו. והתם בפרק כ"ג [סנהדרין כ' ע"א] איכא פלוגתא אם הנשים יוצאות לפני המטה והאנשים אחר המטה או איפכא, ויהיב טעמא בירושלמי [שם פ"ב] מ"ד נשים מהלכות תחלה ואנשים אחריהן שהן גרמו מיתה לעולם, מ"ד אנשים מהלכין תחלה ואח"כ נשים מפני שבנות ישראל לא היו מביטין באנשים ע"כ.
ולענין אם מת בי"ט אם יתעסקו בו ישראלים או עממין מפורש הוא בפ"ק די"ט [ו' ע"א] ועממין דקאמר התם כתב בה"ג ז"ל דוקא גוים שאין עבדים לו ולא לישראל אחר דאלו עבדים הא איתקוש למריהו וכתיב [דברים ה'] לא תעשה כל מלאכה וגו' ודוקא לצרכנו. אבל לצורך עצמו מותר. וכתב הר"י ן' גיאות ז"ל דאפילו ללוות את המת בי"ט חוץ לתחום מותר, ואפילו בי"ט של ר"ה דליכא חילוק לגבי מת בין ר"ה לשאר י"ט, ודוקא בי"ט שני כדאיתא התם [ביצה שם]. ואפילו לחזור מותר שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא. ולאחר שנקבר המת מרחיקין מעט מבית הקברות ומקדשין יתגדל ויתקדש שמיה רבא דהוא עתיד לחדתא וכו', וכן כתב הגאון ז"ל מנהגנו להתרחק מן הקברות שיעור חמשים אמה או מאה, ויש מקומות שבונין בית לדבר הזה. אבל בתוך ד' אמות לא דמת תופס ד' אמות לק"ש.
ונשאל גאון ז"ל נוהגין אצלנו בשעה שחוזרין מבית הקברות רוחצין ידיהם תוך כניסתן לבתיהן ויושבין על הדרך, מה טעם. והשיב אין צריכין לרחוץ וגם אם נהגו רוחצין, אין בכך כלום. וכשאמרו חז"ל [ב"ב ק' ע"ב] במי שחוזר מאחרי המת צריך לישב ז' פעמים לא אמרו אלא במי שהולך לבית הקברות ובחזרתו ובקרובים וביום ראשון. ובמקום שנהגו צריך לישב ז' פעמים כנגד הבל הבלים וגו' מפני שהרוחות מלוות אותו, ובכל שעה ושעה שיושבין בורחין מהן. וכתב רב האיי גאון ז"ל לא נהגו מעולם בבבל לקנח ידיהם בעפר ומאן דעביד הכי אין בו כלום. אלא שרי למעבד, אבל נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו במטה ע"כ. ובמקצת מקומות הללו נוהגין לקנח בעפר ולעקור עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידיהם במים ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה [ירושלמי סוטה פ"ב ה"ב] ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס ומן העפר [במדבר י"ז] למה מים ועפר מפני שתחלתה מן המים וסופה בעפר לפיכך נבדקת במים ובעפר אם טהורה היא כברייתה ואם לאו חוזרת לעפרה. וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה הם. והעשב רמז לתחיית המתים כענין שנאמר [תהלים ע"ב] ויציצו מעיר כעשב הארץ. ויש מן החכמים שאמ' קבלה היא בידן שהיא רמז לטהרת הטומאה לומר שאין טומאה זו נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו. במים, ואפר פרה, ואזוב. וזה טעם נכון ע"כ.
ולענין ברכת רחבה ותנחומי אבלים וברכת אבלים, צריך לידע מה הם, וברכת רחבה שהיו עושין בבית מיוחד להם ברחובה של עיר ובעיא עשרה ואין אבלים מן המנין. ואי איכא פנים חדשות עבדי לה כל ז' כדאיתא בפ"ק דכתובות [ח' ע"א]. ברכה ראשונה כנגד שבחו של הב"ה הא-ל הגדול ברב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראו מחיה מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר, ונפלאות עד אין מספר ברוך מחיה מתים. שניה כנגד אבלים אחינו המנוגעים המדוכאים באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת היא עומדת לעד (וכתו') [נתיב] זאת מששת ימי בראשית אחינו בעל הנחמות ינחם אתכם ברוך מנחם אבלים. שלישית כנגד מנחמי אבלים אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' בעל הגמול ישלם גמולכם. ברוך משלם הגמול. רביעית, כנגד כל ישראל, רבון העולמים פדה והצל את עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הרעב ומן השבי ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא בעולם טרם נקרא אתה תענה ברוך עוצר המגפה. וברכת רחבה זו טעונה כוס כדמשמע בנדרים פרק אין בין המודר [נדרים ל"ח ע"ב]. ואמר (בתוספתא) [בתוספות] דראשונה פותחת בברוך והאחרות אינן פותחות, כסדר כל הברכות כלן שהן סמוכות, וכעין י"ח ברכות. ואין הרמב"ן ז"ל מודה לדבריהם כמו שכתב בספר תורת האדם.
אלו הן תנחומי אבלים שאומ' בשורה כשעושין להם מושבות ומעמדות ואומר עמדו יקרים עמודו [ב"ב ק' ע"ב]. וגרסינן בירושלמי [מו"ק פ"א ה"ה] אבל אומרים עליהם דברים. מה הן דברים, רבנן אמרין קילוסין וי"מ מקלסין המת כמה אדם גדול היה ומספרין שבחיו לפי מה שהוא, וי"מ מקלסין להב"ה שהוא ממית ומחיה. ובפתיחות הגאונים ז"ל מצאתי כשחוזרין עם האבל מן הקבר מחזרין על הכוס בא"י אמ"ה דיין הרחמים שופט האמונות שדננו דיני אמת כדכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' בא"י מנחם אבלים. וכתב רב פלטוי גאון ז"ל, וברכת אבלים שאתם אומרים על הכוס ברוך מנחם אבלים אין מנהגנו בישיבה כל עיקר ולא בבבל כלל. אבל אתם שתקנו לכם חכמים הראשונים אמרו אותה, מיהו לא בעיא [עשרה] אלא ברכת רחבה דרחבה כשמה.
וכן היו נוהגין לעשות ז' מעמדות ומושבות למה כנגד ז' הבלים שפתח בהם קהלת דכתיב [קהלת א'] הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, והבלים תרי משמע והיו מזכירין עניני צדוק הדין או של אנינות כגון הוי ואבוי וכיוצא בהן כשהם עומדים על כל פעם ופעם. והיו אומרים עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו. כשהיו שם עשרה, ואין עושין כן אלא במקום שנהגו ואם עשה מקרי טועה כדאיתא בפרק המוכר פירות לחברו [ב"ב שם], ומכאן שמעינן שכל העושה דבר של רשות במקום שלא נהגו נקרא טועה. וכתב הרמב"ן ז"ל ובדורותינו בטלו אותן המנהגות המוזכרות בגמ' ובירושלמי ובתוספתא בברכת אבלים ובתנחומי אבלים שלא היו מחוייבים בהם אלא שהדורות נהגו בכך, וכן הא דאמר רב יהודה אמר רב [כ"ח ע"ב] אין המנחמים רשאין לפתוח וכו' כדלקמן מנהג הוא. ואלא מיהו אם היה האבל מנודה נראה שאין עושין לו הבראה כיון שאין יושבין בד' אמות שלו, ואין עושין לו שורה ואין מברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים שכל שהוא כבוד חיים אין עושין לאבל מנודה, וכן נראה במנודה שמת שאין קורעין ולא חולצין ואין מספידין עליו אלא מבזין אותו כדאמרינן [ט"ו ע"א] סוקלין את ארונו אבל עושין כבוד לאבלים כדין שאינו מנודה. וה"מ לאפקרותא אבל לממונא כיון שמת פטור מגזרתם ואין סוקלין את ארונו אלא נוהגין בו כבוד כשאר מתים. ואין עומדים בשורה על העבדים ועל השפחות ואין אומרים עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים [ברכות ט"ז ע"ב].
ולענין ברכת מזון באבל גרסינן בפרק שלשה שאכלו [ברכות מ"ו ע"ב] ת"ר מה הם אומרים בבית האבל פירוש בברכה רביעית. אל אמת דיין אמת. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא, [פתח וברך] ברוך הטוב והמטיב א-ל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח נפשות במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, והכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנו חייבים להודות לו ולברכו. כתב הרב בעל ההלכות ז"ל אומר בבית האבל הטוב והמטיב א-ל אמת דיין אמת כדמר זוטרא. אבל לוקח נפשות במשפט לא לימא, דהא איתותב ר' אמי דאמר [שבת נ"ה ע"ב] אין מיתה בלא חטא. ולרב סעדיה גאון ז"ל כל ימי האבל מברך לעצמו א-ל אמת דיין אמת בהטוב והמטיב. ואם ברכו לפניו אחרים כך הם מברכין. ועוד אמרו ז"ל שמוסיפין בבית האבל בבונה ירושלם נחם ד' אלקינו את אבלי עמך ישראל ואין בכך הפסד ובשבת אין אומרים א-ל אמת דיין אמת. וכתב רב עמרם ז"ל ברכת המזון באבל כל ז' נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ולבתר הטוב והמטיב שבכל יום ויום הוא ייטיב לנו א-ל אמת דיין אמת שופט בצדק ושליט בעולמו ואנחנו עמו ועבדיו וחייבין אנו בכל לברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זו מבית זו ומעלינו ומעל כל עמו ישראל לחיים והוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב הרחמן וכו'. והיינו דמצטרכי' למימר בגמ' [כתובות ח' ע"ב] דאבלים מן המנין דסד"א כיון שהוצרך לומר נברך מנחם אבלים והוא אינו מן המנחמים אלא מן המתנחמים לא ליצרוף בעשרה קמ"ל ועוד אמר רב עמרם ז"ל דמדכר מילתא דאבלים בבונה ירושלם ומסיים בה מנחם אבלים ובונה ירושלם. ואמר רב יהודאי ז"ל דאין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דהיא בג' או בעשרה לאו דברים שבצנעא הוא, אבל הרמב"ן ז"ל הצריך לומר ברכת אבלים בשבת כדרך שאומר בחול כמו שכתב בס' תורת האדם וכן דעת בעל ההלכות ז"ל.
ולענין ליקוט עצמות דאמרינן בפ"ק [ח' ע"א] המלקט עצמות אביו ואמו נבאר יותר. ירושלמי [פ"א ה"ה] בראשונה היו קוברים אותו במהמורות נתאכל הבשר מלקטין אותן וקוברין אותן בארונים ואותו היום היה מתאבל למחר היה שמח לומר שנינוחו עצמות אביו ואמו מן הדין. ופי' מהמורות חפירות כדכתיב [תהלים ק"מ] ימוטו עליהם גחלים באש יפילם במהמורות בל יקומו. ועוד גרסינן בירושלמי [שם] אין שמועה לליקוט עצמות [והוא ששמע למחר] פירוש אם שמע שלקטו עצמות אביו מתאבל עליהם עד הערב אע"פ שלא היה שם. וגרסינן התם ליקוט עצמות אין אומרין עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ותנחומי אבלים ע"כ. ותניא באבל [פי"ב] אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין את הגידים אלא א"כ נתפרקו העצמות מעצמן. כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו וליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר, כלה הבשר אין הצורה נכרת בעצמות אדם. ויזהר שלא יתערבו עצמות שני מתים אלא מלקט ונותנן כל אחד ואחד בפני עצמו בארונות של ארזים, אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתו קברני בבקעה ולבסוף לקט את עצמותי [ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך נכנס יוסף וליקט ופרס] עליהן את אפרסקל, ונכנסתי וקרעתי עליהם ופרשתי עליהן את הסדין ונתתי עליהן חפורים יבשים ע"כ.
והתם בברכות פ' שמתו [י"ח ע"א] מפרש כיצד מוליכן, והתם באבל [פי"ג] מתבאר מאי זה מקום מפנין עצמות ובאי זה מקום קוברם, וכללא דמילתא אסור לפנות המת או העצמות ממקומן לצורך מת אחר. וכ"ש לפנות המקום, וכן לעשות לו קבר מכובד הימנו אסור. אבל לכפרה שלו ולכבודו כגון להעלותו לארץ ישראל ולירושלם, או לקברו אצל אבותיו מותר. ואם נתנו דעתם מתחלה לפנותו ולא קברוהו שם אלא לפי שעה או שנהגו לקבור במהמורות בלא ארון כדי שיתעכל הבשר, ויתנו העצמות בארון מותר שהרי סימן יפה לו שאומרים נינוחו עצמותיו מן הדין וכן נהגו גם בח"ל שאם נקבר במקום מופקר לגוים ויש לחוש להם שמא יוציאוהו ויפשיטוהו בגדיו שקוברו במקום המשתמר ומותר לעשות כן. וכן אם מקום הקבר שאול לו מותר.
ואין קוברין שני מתים זה בצד זה עד שיהא דופן הקבר מפסיק ביניהן שנראה כל אחד ואחד בתוך קברו, ואלא מיהו מותר לקבור האיש עם בתו קטנה והאשה נקברת עם בנה קטן, ועם בן בנה קטן. זה הכלל כל שהוא ישן עמו בחייו יקבר עמו במותו וכל שאין ישן עמו בחייו לא יקבר עמו במותו. והתם בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"א] מתבאר קבר שנקבר בו אביו אם מותר לקבור בו בנו משום כבוד אביו משום דקרקע עולם אינה נאסרת או אסור משום כבוד אביו.
ומניחין את המת פניו למעלה כדאמרינן באגדה [ב"ב ע"ד ע"א] במתי מדבר הוו גנו אפרקיד, א"נ מן הצד כדאיתא בירושלמי [כלאים פ"ט]. ויש מקומות שנותנין עפר על עיניו ועל פניו של מת רמז לתולדתו, ואח"כ מכסין את פניו בתכריכין ונותנין לו בארונו ונותנין עליו עפר הרבה כגובה אמה או יותר.
ולענין תכריכין של מת א"ל ר' ינאי [שבת קי"ד ע"א] לבריה בני אל תקברני לא בכלים לבנים ולא בכלים שחורים, [לבנים] שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, שחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים האוליירי הבאים ממדינת הים שהם אדומי קצת. ונהגו הכל בלבנים וכן ראוי לעשות.
ולענין אם מטילין בו ציצית או לא כבר האריכו בזה חכמי הצרפתים ז"ל. [שמחות פ"ט] ר' נתן אומר כסות היורדת עם המת לשאול (היה) [היא] עולה עמו לעתיד לבוא שנאמר [איוב ל"ח] תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש. ובשלהי כתובות [קי"א ע"ב] אמר ר' חייא עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחטה וכו' כדאיתא התם. ומכאן שמעינן דהעושה תכריכין למת מכריז על עצמו שהוא מודה בתחיית המתים.
וכתב הר"י ן' גיאת ז"ל דמה שנהגו האבלים וקרובי המת ללבוש שחורים ולהתעטף שחורים, וכן החתנים וכיוצא בהם [הפורשים מדרכי הצבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר, אחיהן וקרוביהם] לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים מפני שאבדו שונאיו של מקום ועליהם אמר הכתוב הלא משנאיך ד' אשנא כלומר כל הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן ולתת עול מסים וגלגולת (אם) [או] אנשים שפרקו מעליהם עול השעבוד אין הרבים חייבין להספידן ולקונן עליהן ולהשתדל בקבורתם אלא אפילו קרוביהם שמחים מפני שנעקרו מן העולם, ודוקא מפני שהיו רשעים לובשים לבנים הא לאו הכי אלא שחורים. וכן שמעינן מינה לחתנים דמלבושי לבנים משמחין האדם, והתם תניא [יומא ל"ט ע"ב] אותה [שנה] שמת בה שמעון הצדיק ע"ה אמר להם בשנה זו הוא מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם ב[כל] יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, היום נזדמן לי זקן אחד עטוף שחורים ולובש שחורים נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה ז' ימים ומת ע"כ. ובכל מקום ומקום יש לעשות כפי מנהגו, וכן מצינן בהגדה שא"ל משה רבינו ע"ה ליהושע לבוש עלי שחורים והתכסה שחורים.
ולענין הספד אם הוא כבוד למת או לחיים מתבאר במס' סנהדרין פרק נגמר הדין [מ"ו ע"ב] וגם אם לא נספד ולא נקבר כהלכה או שגררתו חיה קודם קבורה אמרינן התם דסימן יפה הוא למת, ואלא מיהו אמרו רבוותא ז"ל דאסור לאיפלוגי בהספדא ביקרא דשכבי טפי ממאי דחזי ליה אלא משבחין אותו לפי כבודו, ויותר מכאן כדרך המשבחין אבל לא בהפלגה יותר מכן, ואם הוא ראוי לכבוד מועט והאריכו הספדנין בכבודו נפרעין מהספדנין ומן העונין אחריהם כשם שנפרעין מן המתים והכי איתא התם באבל [פ"ג ה"ה], וגם מתבאר התם בסנהדרין הספד דהרוגי מלכי ישראל ואומות העולם ומאימתי מתאבלין עליהם.
ולענין הפטירה התם באבל [פ"א] מתבאר מתי הוא נפטר להתעסק בקבורתו ובהספידו, כדי שלא יקרבו את מיתתו כששומע להם מקוננים. והתם אמרינן דאין מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון לבית עד שימות שלא להבעיתו. ולענין חולה האריך הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם [ענין המיחוש והסכנה] ברפואתו וכיצד מחללין עליו את השבת, ואם הוא מסוכן או לא, וגם בענין חיה האריך וגם בביקור חולים. וגם התיר לרופא ליטול שכר מישראל שכר בטלה וטירחא, ועוד אמר דאסור לרופא להתעסק ברפואות אלא א"כ הוא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה זו. וכן אם יש שם גדול ממנו אסור לו להתעסק בהם כלל, ק"ו משאר דינים והוראות שבתורה דהיאך יורה בספק נפשות במקום שגדול ממנו ואם נתעסק בהם שופך דמים הוא. ומה שאמרו חז"ל טוב שברופאים לגיהנם הם אותם שאינן משגיחין ומעיינין ברפואתם ורופאים בפשיעה.
